ליקוי חמה הוא פרויקט חדש מאת נתנאלה; שורשיו נעוצים בחוויה שהיא עברה בעת ליקוי החמה של אוקטובר 1995. באותן דקות האפלה האימתנית שפתאום נכפתה על האדמה, חוותה הזמרת והיוצרת נתנאלה רגעים משני חיים, שהמחישו לה את האיום התמידי הנוצר על ידי בני האדם בהקשר לטבע. "האפלה הפתאומית שמעלינו גרמה לי להבין שהכוח סביבנו יכול להכריענו בכל רגע נתון ואל לנו לזלזל בו" היא אומרת.

להמשך קריאה >

אותם רגעים הביאו שינוי במודעות הסביבתית שהפכה להיות חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלה, בזוגיות ובחיי המשפחה, בנושאים אקולוגים והחברתיים. עשרים שנה המתין השיר הזה, שנכתב לאחר אותו ליקוי חמה, עד שהגיע הרגע הנכון שבו השיר הפך לציר, שסביבו התפתח החזון האמנותי השאפתני והמפתיע ביותר של נתנאלה עד היום - פרויקט ליקוי חמה.

בשלב הראשון של הפרויקט נתנאלה צרפה אליו את חיים שמש כמנהל אמנותי.
נתנאלה: "חיים ואני בחרנו את השירים של הפרויקט בתהליך ממושך. בדיעבד, הסתבר לנו כי הרעיון המרכזי של 'ליקוי חמה' עובר כחוט השני בתכנים של כל השירים שנבחרו על ידינו - בעצם, מבלי להתכוון לכך מראש. ואז, צרפנו את גיא מוזס, שנראה לנו כמתאים ביותר להפקה המוסיקלית של החומרים שבהם בחרנו."

נתנאלה ומוזס ישבו מעל שנה כדי למצוא את מעטפת הסאונד המדויקת שתתאים לשירים, כשחיים מלווה את העבודה המשותפת ומעורב בכל פסיק ובכל שלב.

ב'פרויקט ליקוי חמה' נברא חזון אפוקליפטי-אופטימי, אמירה אמנותית חזקה על אקולוגיה וטבע, סביבה, חברה, זכויות אדם והקשרים הבלתי ניתנים להפרה, שמקיימים את הפרספקטיבה של נתנאלה על עצמה ועל החוץ המקיף אותה.

ממש כפי שהשמש מכוסה על ידי עיגול שחור, אבל מתעקשת לזרוח בשוליו ולייצר טבעת אור (עד שהשחור ילך ויישאר רק האור) - כך גם מתארת נתנאלה את העולם דרך המוזיקה. השחור מהווה איום תמידי אך, בסופו של דבר באור שבתוכנו טמונה התקווה...

בהשפעות מוזיקליות שנעות בין סוזן סאנדפור ל'בלאקסטאר' של דיוויד בואי, דרך ביורק, מאסיב אטאק, ורדיוהד, 'ליקוי חמה' הוא נקודת ציון חשובה בדרכה המיוחדת, מלאת הסקרנות, העמוקה והתמיד משתנה של נתנאלה.

האזנה טובה

תחת שמש עמומה
תדהמת אבן.
תחת שמש עלומה,
לא תבין אבן.

לב עגון באדמה,
עוד תראה עין.
תחת שמש חבויה,
זה ליקוי החמה!

כאן פניך בחיקי,
מסכת שלו,
בסודך גלה אותי,
אם תוכל...
אפלת ערב.

כי המים חנוקים,
אפלת מים...
מי תהום כבר לא מוצאים
מנוחה לנפשם.

את חיי נוצרת,
את נפשי מגעש,
נותרת לבדי.
רק דממה שוברת,
את עצמות הרעש...
חושבת לעצמי.

דמעות הופכות את פניך,
למלח מלכים,
איך לא ידעת
כי ים המוות זב מעיניך?

אל עולם נגוע
בזרעים ורוח,
של רוע מלגלג.

אם אגע במים
אהפך לזרם,
בפלג אתפלג.

והצידה שאקח לדרך,
תהיה אהבתי.
על חוף ערום
משבר וגלים,
אשכב לנוח...

עוד יום נגמר
איך לא הרגשנו,
השמש התקפלה אל תוך הים.

אושר מודחק,
שלא ידענו,
הופיע לנו פתע,
כמו בדיה.

עוד יום איתך,
בוקר נפקח,
עד ערב,
ונרדם בים...

בשאון רחוב,
ועיר שחוקה,
המתאבנת לה עם הזמן...

עוד יום נגמר,
אושר מודחק,
הופיע פתע כמלאך...

לילה שיכור, חלף על פנינו
הימר על כוכבו האחרון.

עוד יום איתך,
בוקר נפקח,
עד ערב נירדם בים.
אל תיגמר בסוף היום,
תלויה השמש כבר במזרח...

עוד יום נגמר, אושר מודחק, הופיע פתע כמלאך...

איך גופי משתנה כל יום,
ובינתיים ממשיך לנשום.
איך גופי משתנה כל יום
עוד ועוד ועוד...

איך גופי משתנה כל יום
ובינתיים ממשיך לנשום
איך גופי מתרחק כל יום
עוד ועוד, ועוד ועוד...

כלואים בתוך קופסא אנדרואידית
מתמכרים ללב העניינים.
הופכים להיות חיה פרנואידית,
כי לצאת מן המבוך הזה לוקח שנים.

ראשי נמתח ומתכווץ
ולא נותר בי כוח.
והרעם שוב נותן בראש,
ואין לאן לברוח...

איך גופי משתנה...

הלילה כבר הלך לישון
זנח, איבד את כל חלומותיי.
במגדל הרוחות אשב לכתוב
ואחרוז את לילותיי.

איך יוצאים מן הקופסא הזאת?
אבדוק שוב את הדופק....
ואולי את חץ געגועיי,
אמתח על קו האופק,
המתרחק מפניי...

איך גופי משתנה...

בתום הסערות
אספנו את כל השברים.
הייתי כך מהלכת,
בין שמשות הדמדומים.

וכמו מתוך טרוף אז פורצת
אל דלת ענקים פתוחה.
לזמן אין זמן,
במי את נועצת
את חוד הכאב הנכחד?

עייף, חולץ רגליו
מן הדרכים הרעבות.
פנס אפל מעליו
מאיר כל שעל עד ביתו.

דומה שאת אותי מחפשת
מתחת לאבני הסוד.
בין השקיעות את הזמן מאפסת,
כבר לא חוששת למעוד.

הו הו הו הו הו הו הו הו

בתום הסערות
אספנו את כל השברים.

לטרוק את האמת
בפרצופו של העולם המתחזה,
החונק את הדממה,
ברעש פולשני
כואב ומבזה.

רק אתמול חשבתי
איך הכול נפלא...
רק אתמול היה בי כוח
להמשיך לחיות שנה,
ועוד שנה.

עולם שמתפאר לו בשפע,
מאבד את שפיותו.
עולם צועד קדימה בקצב,
עושה עוד צעד לאחור.

רק אתמול חשבתי
איך הכול נפלא...

לרדוף אחר הצל
המאיים על המרחב,
על השדות...

לאהבה אין מין,
היא משתוקקת
לפעום, בכל לב אנוש.

רק אתמול חשבתי
איך הכול נפלא...
רק אתמול היה בי כוח להמשיך
לחיות שנה,
ועוד שנה.

עולם שמתפאר לו בשפע,
מאבד את שפיותו.
עולם צועד קדימה בעצב,
עושה עוד צעד לאחור.

רק אתמול חשבתי איך
הכול נפלא...

מילים: עמוס אטינגר
לחן: סשה ארגוב

עייפתי מללכת בדרכים, 
שבעתי מלילות שכר 
עייפתי מאלפי החיוכים 
אשר שולח כול מכר. 
אך לדבר אחד עדיין מוכנה אני כתמול, 
לשמוע שתי גיטרות מזמרות, וזה הכול. 

לכל מיתר, 
יש צליל מוכר
וכל מיתר 
לפתע שר, 
כשהגיטרה מפעמת בלבה, 
אז טוב לי ככה סתם ללא סיבה. 

לכל מיתר...

עייפתי מלשאול תמיד אחר, 
"נו, מה נשמע?" כך בחיבה, 
אבל עייפתי עוד הרבה יותר 
מלקבל על כך תשובה. 
אך לדבר אחד עדיין מוכנה אני כתמול,
לשמוע שתי גיטרות מזמרות, וזה הכול.

לכל מיתר...

עייפתי מללכת בדרכים, 
שבעתי מלילות שכר. 
עייפתי מאלפי החיוכים 
אשר שולח כול מכר. 
אך לדבר אחד עדיין מוכנה אני כתמול,
לשמוע שתי גיטרות מזמרות, וזה הכול.

 

הופעות

14.10.2018 22:30
22:30
כולי עלמא
כולי עלמא מקווה ישראל 10 תל אביב
כניסה חופשית

פרטים אודות המופעים הבאים יתפרסמו כאן ובעמוד הפייסבוק.